תמונה שהייתה אמורה להופיע בהקשר של פוסט עתידי, אבל הוקדם פרסומה לרגל הוולנטיין
סוף סוף הזדמן לי לראות את A hole in the head. הזדמן זו מילה מכובסת שמאחוריה מסתתר צייד בלתי חוקי תוך הפעלת סוכנים ממזרח אירופה. מה לעשות, כשהוא שודר בערוץ שמונה לא הייתי בסביבה. אבל לא, אני לא מכה על חטא.
הצפיה בhole in the head הייתה קודם כל אכזבה, וזו אחר כך התחלפה לה בשמחה חשאית. אכזבה – כי הסרט לא מתקרב למה שציפיתי ממנו- הנושא המרתק מתבזבז על טיפול קולנועי קונבנציונלי לעילא, והשמחה- בדיוק מאותה סיבה… כי יש כאן נושא מרתק שעדיין מחכה שייעשו עליו סרט. לא הכל נעשה, יש עוד מקום תחת השמש.
ככל הידוע לי, ולנברנים טובים ממני, זה הסרט היחיד שנעשה על טרפנציה (ובעברית "חירור גולגולת" ע"פ וויקיפדיה), הניתוח שנחשב לעתיק בעולם (מלבד קטיעת איברים) ושעדויות לו נמצאו פחות או יותר בכל קצוות תבל והעתיקות שבהן מתוארכות לתקופה הניאוליתית, והוא עדיין מבוצע בחברות פרימיטיבות עכשוויות וגם בעולם הראשון על ידי מעטים באופן מחתרתי.
טרפנציה היא הפרקטיקה של הסרת חלק מהגולגולת (בהתחלה בשיוף, אחר כך בניסור ועם התקדמות הטכנולוגיה – בקדיחה) שאמורה, לטענת החסידים, להחזיר לממברנת המח את היכולת להתרחב עם פעימות הלב ובכך להגביר את אספקת החמצן למח. להחזיר, כי לדבריהם מדובר למעשה בשחזור המצב שהיה מנת חלקנו בשנות הינקות כל עוד לוחות הגולגולת לא היו מאוחים וביניהם הממברנה פמפמה לה בחופשיות חסרת דאגות.
בסרט, אמנדה פילדינג, אמנית שבצעה על עצמה טרפנציה וגם פעילה למען מתן זכות לכל אזרח שיחפוץ לעבור את הניתוח בתנאים נאותים, מסבירה שבאירופה בתקופת הרנסאנס הטרפנציה בוצעה בעיקר כדי להוציא כל מיני שגעונות מהראש ומשם מקור הביטוי "צריך את זה כמו חור בראש" שמשמעו בפשטות- אני לא משוגע. שהרי לו הייתי משוגע הייתי זקוק לחור בראש. אבל הטרפנציה הייתה נהוגה לא רק כדי לגרש ישויות זרות שנלכדו בתוך הגולגולת ללא מוצא אלא גם ובעיקר לפתרון או הקלה על מיחושים פיזיים, גידולים, אפילפסיה או כאבי ראש כרוניים.
אחת הפנינות בסרט (נו, בכל זאת היה שווה משהו…) הוא קטע ארכיון שצולם באפריקה בשנות החמישים, ובו מתועד ניתוח ראש בשדה הפתוח. המטופלת יושבת על אבן, בהכרה מלאה וללא הרדמה, בעוד הרופא מקלף מעל גוגלתה את הקרקפת ובתהליך ידני ארוך מנסר החוצה חלק מקליפת הגולגולת. כעבור ארבע שעות הנתוח מסתיים, החולה קמה על רגליה, והולכת אל האהל, לנוח.
לו הייתי נולדת לשבט נדח באפריקה יש סיכוי טוב שגם לי היו פותחים את הגולגולת כדי לתת מוצא למיגרנה השדית שהשתוללה בי בילדותי. אני מניחה שאפילו בישראל של שנות השמונים, לו היו מציעים לי בעיצומו של התקף מיגרנה ממוצע לנקב את הראש, זה היה נראה לי כמו טיפול הולם בהחלט. יש משהו מיידי ומפתה בפתרונות מכניים.
בכל מקרה, הטרפנאים החדשים לא מונעים על ידי מיגרנות אכזריות. יש להם סיבות אחרות. לטענת Bart Huges ההולנדי, רופא בהכשרתו (אך לא בפועל) וראש וראשון לקודחי-עצמם, החור בראש מעניק לבעליו מצב תודעתי אחר, סוטול תמידי, אמנם מתון, אבל נטול סיכונים ותופעות לוואי וגם, אה… זול.
אז מה הפריע לי בa hole in the head? שנושא כל כך אנומלי, פיקנטי ושנוי במחלוקת (אם כי קשה לקרוא מחלוקת להתעלמות הגורפת של המדע הקונבנציונלי) נראה כמו כל סרט ראיונות ממוצע, עם מינימום התייחסות לשפה הויזואלית ועם עריכה בינונית ביותר. כאילו כל מה שצריך בשביל סרט זה נושא סנסציוני. ועובדה, זה באמת כל מה שצריך – הסרט הופק וגם זכה בפרסים אבל אותי זה ממש לא משכנע. מאחורי הסרט דווקא עומד במאי, מפיק ומוסיקאי בעל אספירציות אמנותיות לא מובטלות (שאיכשהו לא פרצו החוצה בסרט המדובר): קווין סולינג, מפעל של איש אחד. אולי סולינג חשש שנושא שמראש יש לו שם רע של אמונה טפלה צריך טיפול מהוגן בשביל שייתיחסו אליו ברצינות? אבל לטעמי אפילו הראיונות לא מגיעים רחוק מספיק, הראיונות עם אנשי המקצוע לא רעים, אבל עם הטרפנאים-מרצון הם בקושי חוצים את גבול ה"גנבה" או הgore. והייתה רק עדות אחת, לא ממצה של מישהי שחוררה מסיבות רפואיות. מספר עדויות כאלה יכול היה לתת אולי תשובה יותר מהימנה על ההשפעה התודעתית שיש לשיטה אם נתן היה להראות (או לשלול) שינוי אצל אנשים שעברו טרפנציה ועם זאת פחות חשודים באוטוסוגסטיה.
ויותר לא אוסיף, למקרה שיום אחד ארצה לעשות אני את הסרט החסר…
המחשבות על חורים בראש הזכירו לי סרט אחר donald cammell: the ultimate performance, ואת הסיפור המפורסם על קאמל שבגיל ששים ושתיים ירה לעצמו כדור בראש. במשך 45 הדקות שעברו מהיריה ועד שמת, בקש מזוגתו שתחזיק מראה מול פניו, כי רצה לראות עצמו נלקח על ידי המוות. מספרים שאלו היו 45 דקות של אושר על סף האופוריה. קמל שאל אותה האם היא רואה את תמונתו של בורחס.
שאלה זאת היא ציטוט מהסרט המפורסם ביותר שלו- פרפורמנס, מהסצינה בה המצלמה חודרת בעקבות כדור אקדח אל תוך ראשו של מיק ג'אגר ונתקלת מעברו השני בתמונה של חורחה לואיס בורחס. מייד הלכתי למדיהטק ולקחתי את "פרפורמנס".
כמה קישורים מעניינים ביותר:
ראיון עם הת'ר פרי, שבצעה טרפנציה עצמית
a hole in the head- film's website
the lovekills theory, להקתו הנוכחית של קווין סולינג, בהשפעת הסיטואציוניסטים
האתר הרשמי של הטרפנאים מרצון (לובי למען הזכות חירור הגולגולת)
6 מעלות בלי רוח זה מזג אויר אידאלי לדיווש. אתמול חציתי את בריסל המנומנמת של יום ראשון, אל הצפון הרחוק, מעבר לתעלה, מקום סהרורי שופע ביניינים הדורים ומזוהמים השוכנים ברחובות מושתנים שנושאים שמות אבסורדיים כמו "העתיד" ו"התקווה".
בדרך, לאורך התעלה, מבני ענק נטושים, ארץ שוממת רחבת ידיים במרחק עשר דקות ממרכז העיר, בירת אירופה בעיצומה של הוללות בניה מאסיבית, משתכרת זכוכית ופלדה ומסרבת להתפכח.
מכיכר בוקסטאל יצאה לדרך הפגנה קטנה, שמן הראוי היה שתמשוך הרבה יותר משתתפים, תחת הכותרת "המוות מתחיל להמאס". (La mort commence a bien faire)
חמושים בשלטים, מסכות ומגה-פונים, קראו המפגינים ססמאות בחרוזים נגד המוות ולמען בטולו לאלתר. מסלול ההפגנה עבר בכמה רחובות שקטים שהוטרדו משלוותם בדרך לבית הקברות היפהיפה של לאקן, שם נערך טקס הקבורה של המוות.
אם יש דבר אחד, או בעצם שניים, שהבלגים מפורסמים בהם (חוץ מהשוקולד, הבירות, הצי'פס והמולים…) זה הלעג העצמי והדבקות במסורת הסוריאליסטית. כשאלה הופכים למעשים של ממש, מדובר בתענוג אמיתי.
את ההפגנה ארגן גוף שנקרא manifestement, תואר-פועל שמשמעו "במופגן" או "ללא בושה" ושמוצאו מאותו שורש ממנו באה ה "manifestation", הלא היא הפגנה, מוסד פרנקופוני ידוע, שצרפת, ובעקבותיה, איך לא, גם בלגיה, מנצלת בכל הזדמנות שנקרית בדרכה.
Menifestement שמו לעצמם למטרה לארגן הפגנה כל שנה. התאריכים כמו גם התימות שכבר נקבעו לחמש עשרה השנים הבאות, מתפרסמים באתר, פתוחים להצעות וגם להצעות-נגד כי כל הפגנה טובה צריכה את הקונטרה שלה. כל הפגנה מלווה בטקסט השוטח את טענות המפגינים, בהמנון המושר בטקס הסיום ובהצעות המתפרסמות מראש לססמאות שייכתבו על השלטים או ייקראו בקול.
בין התימות הקודמות, לטובת מי שלא קורא צרפתית: "יש יותר מידי אמנים" (2006), "למען סיפוח בלגיה לקונגו (תרגיל אינטימי בהסרת הקללה ההדדית)" (2007) ובין העתידיות "הדמוקרטיה היא בשביל חזירים! (תרגיל אליטיסטי בוולגריזציה של ביקורת עתיקת יומין של הדת האחרונה לפי שעה)" (2010), "נגד היחסות הכללית והפרטית של הכל" (2014), או "גם אנחנו בכל פינה! (הגויים זוקפים את הראש)" (2025). לעיון:
www.manifestement.be
תיעוד וידיאו קצרצר מופיע כאן.
קופסת תמרים זו, העונה לשם אחמד. נרכשה, על תכולתה הטריה כמובטח, בחנות של הסורים הסמוכה לביתנו. הכיתוב "לואו פאט" עומד בסתירה קלה לדימוי שעל האריזה. לא ממש מכנע, אבל דווקא בשל כך -כובש.
נסיון ראשון (וכושל) בבליעת חרבות.
במסגרת הנסיונות הסיזיפיים שלי לעשות סדר בשלל המחשבים שמסתובבים לנו פה בין הרגליים נתקלתי במשהו שכתבתי לפני כמה שנים והתביישתי לפרסם. אז במסגרת סדנת איי-אם הפרטית שלי והסיזיפית לא פחות, שרוב הזמן אני שוכחת שאני משתתפת בה, הנה הוא יוצא לאור (אור קלוש, אבל בכל זאת), באיחור של ארבע שנים כמעט
אין לי דיעה. יש לי הרבה דיעות קטנות ומפוררות. אין לי גם שום דבר נגד השקפת עולם סדורה, אדרבה, הייתי רוצה אחת כזאת בעצמי, אבל יש לי הרבה נגד 'סטים' אידיאולוגים מוכנים מראש. נגד "הצעות הגשה" שלושה לילות +טיסה, חליפות פאנק, דירות לדוגמא. אפילו זה שאני לא מצליחה למצוא מקרופון למחשב שלא מגיע קומפלט עם צמד אזניות, מעצבן אותי.
גם אם זה ממש משתלם ואפילו הגיוני – אני שונאת עסקאות חבילה.
היום, בברן הפיטורסקית החגיגה גדולה. שוטרים ממלאים את הרחובות ומקימים חומות חיות בצמתים הראשיים. מגיני הפלסטיק שנראים כמו צלחות לווין קטנות מנצנצים בשמש, על הגב יש להם תרמוסי-ענק מנירוסטה מבהיקה (גז?) והם כולם מצוחצחים מסוליה ועד קסדה (וגם הטרנספורטרים והג'יפים והכבאיות) כאילו רק הבוקר יצאו מהאריזה.
למה זה נראה בדיוק כמו שציפיתי? גדודי אנרכיסטים-דה-לה-שמאטע, שמשתרכים בסהרוריות מאחורי משאית צבועה, מהנהנים בכוונה גדולה, אפיהם כמעט שנוגעים ברמקול גדול שבירכתיה, המפיץ לעולם את בשורת הטראנס המייגעת. ואחריה עוד קבוצה, מרוטה לא פחות, מאחורי משאית, צבעונית לא פחות, שעליה דווקא מוכרים כיבוד- בירה, יין, ומרק. המרק עולה 8 פרנק, שזה קצת יותר מבמסעדה ממוצעת. לא בדיוק הבנתי איך זה מסתדר, לעשות כסף ביד אחת ולנופף בשלט "הכסף הורג" ביד השניה?
*
בהולנד, מדינה שהיא לדעתי השלב הבא (והעגום) של הציבליזציה, המרד וההתנגדות הפכו מזמן למקור הכנסה. יש רשיונות למכירת סמים, זונות משלמות מס הכנסה ומערכת של חוקים לפלישה לבתים. אם תרצה לצעוק למשל, שאתה מחרבן על החוקים האלה, בוודאי גם לזה יש מקום ושעה. אולי, למשל, רק בכיכרות עגולות, בין עשר לאחת, וגם מגה-פון תקבל, אם רק תגיש שלושים יום מראש את הבקשה. ואם זה ככה, אז נראה את החכמולוג הקטנוני שרוצה לצעוק דווקא בין שתיים לארבע ודווקא על המדרכה.
בשביל לשבור התנגדות, כל מה שצריך זה לקבל אותה. לא לערב אמוציות, לא לכעוס, לא להפגע. זה רע לעסקים וגם לסדר הטוב. כל מה שצריך זה לתת מסגרת- להגדיר, לסמן, ואם אפשר גם לסרבל- אז אדרבא. אתה רוצה למחות? בבקשה, זכותך, בתיאום מראש ובתנאים כאלה וכאלה, על פי סעיפים ותקנות- הרשות נתונה, זאת אומרת, אם עוד בא לך, אחרי כל הטרחה.
באמנות יש מה שנקרא "הממסד", שם מאיים במופשטותו חסרת הפנים, ויש את האלטרנטיבה, או השוליים, שאבוי להם אם ה"ממסד" יאיר להם את פניו הפטרוניים-הסלחניים, כי בשביל התנגדות צריך שני צדדים. קצת טפשי לבעוט בדוד הנחמד שצובט לך בלחי ואפילו זורק לך מידי פעם סוכריה. בציריך ביקרתי ביריד האמנות השנתי. כמובן שהכסף נזל בין המרצפות והילומים נצנצו בסוליות הנעליים. באולם חשוך ומחוספס יחסית, התקיים גם יריד של האוף-ספייס'ס, מושג שהתקשתי להבין, אך הוסבר לי שמדובר בחללי אמנות אלטרנטיביים – אלטרנטיביות המתבטאת במיקום שלהם בעיר (מנותקים יחסית ממוקדי אמנות אחרים), בסוג החלל- כלומר, חללים שלא הפכו את עצמם לקוביה לבנה אלא שימרו את האופי המקורי של המקום, ובסוג העבודות שהם מראים- כלומר, לא מונחים משיקולי שוק ורווח. כל זה נשמע לי טוב ויפה, עד להמשך ההסבר שהצדיק את קיומם בכך שהם למעשה מין קרש קפיצה לאמנים צעירים, שבעזרת אותם חללים יכולים לפרוץ לתודעה של עולם הגלריות האמיתי והנחשק. כלומר, מדובר בפשרה, בשלב ביניים בין האנונימיות וההצלחה. לא ראיינתי את בעלי האוף-ספייסים וההסבר הנ"ל לא בהכרח מייצג את האידאולוגיה האישית שלהם. זה היה הסבר מפי מי שמעורית היטב בעולם האמנות המקומי, וללא ספק יש משקל גם לאיך האוף ספייס נתפס בעיניי הקהל.
מחוץ לחלל התצוגה הענקי, בקור שוייצי ממוצע, עמדו מספר בוגרים טריים של בית הספר לאמנות ופתחו את האוף-אוף-ספייס הבלתי חוקי שלהם- הם פרסו על הרצפה כל מיני פיצ'פקעס, מבבושקות ומטפחות רוסיות ועד סנדביצ'ים אכולים למחצה ומכרו אותם, במחירים מופקעים ובלי שום קושי, לעשירי העיר, שנהנו בקלות מהבדיחה הלא מזיקה.
אפילוג
לפני חודש נכנסתי לבית מרקחת בדיזינגוף. עמדתי בתור הקצרצר לקופה, תוך שמירת מרחק מוגזם של כמעט 80 סנטימטר מהעומד שלפני. מאחורי עמדה אישה, שקצת נשפה בעורפי, אבל לא נתתי על כך את הדעת. הייתי שקועה בשיחה עירנית עם בן זוגי לחוויה, כשלפתע נזפה בנו האישה שמאחור: "אתם מדברים לכם ומישהו נכנס לפניכם בתור". ברוח טובה שאלתי אותה אם היא חושבת שאנחנו אחראים להתנהגות המחוצפת של האיש הנדחף (למען הסר ספק- אין סיכוי שאפשר היה לחשוב שאנחנו לא עומדים בתור) והיא ענתה- כן! כי אתם מדברים ולא שמים לב מה קורה! אמרתי לה, שמצידי, אם מישהו כל כך גס רוח כדי להדחף, אני לא אריב איתו על זה, ואם היא חושבת שזה בסדר- גם היא מוזמנת לעקוף. בלי להתבלבל, הגברת אכן נעמדה לפנינו בתור, באותו רווח של 40 ס"מ שנשאר בינינו לבין הנדחף הקודם.
לרגע תהיתי למה היא מצאה לנכון לנבוח דווקא עלינו ולא על האיש שזלזל בנו וגם בה. אבל אין מה לתהות, הרי זה ברור. מה שהיה בלתי נסבל עבורה הוא לא העוול עצמו, אלא ההפרה הבוטה של חוקי המשחק השולטים. הסירוב שלנו לשתף פעולה עם דינמיקת הג'ונגל של העמידה בתור, היה כמו קריאת תיגר על ההתנהגות שלה עצמה וזה כנראה, באמת פשע המצריך גינוי.
כמה קל להיות מורד בישראל. בארץ האין-ברירה. רק להתנהג כמו בן אדם, גם כן סוג של מחאה.
it's not the red of the dying sun
אוקטובר 6, 2008 פורסם looks like art להשאיר תגובהTags: bucharest, looks like art, romania
התמונה הזאת היא הקלף המנצח שלי, התשובה שאני שולפת כששואלים אותי מה יש לי מבוקרשט. בדרך כלל זה פותר אותי מהסברים. צלמתי אותה בפיאצה רומאנה, כיכר ראשית בעיר, לפני שנה וחצי וככל הידוע לי, בעת כתיבת שורות אלה, בקבוק הקולה עדיין גוהר על הבניין והחום-חום הזה זורם ממנו ברב און. כשנתקלתי במראה לראשונה ליבי החסיר פעימה לנוכח ההתמסרות הטוטאלית הזאת. בוקרשט עדיין נרגשת מהחופש לבחור את האנס, מהזכות להחליט למי תמכור את נשמתה. וההתרגשות הזו מדבקת, היא מבצבצת בין בלוקים אפורים מזרי-אימה, קורנת מחולצותיהן של הנערות והנשים נטולות-החזיות (התגלות לגמרי מילולית של מושג החופש הרווחת מאד ברחובות הבירה) זועקת מהבאנרים המכסים חזיתות שלמות ולא לרגל שיפוצים ומכל בתי העסק והשירותים שמתהדרים בקידומת "יורו" משל הייתה תואר אצולה.
ב1956 אלוף סייף רומני נכלא על ידי השלטונות בעוון שתיית קוקה קולה, פשע שביצע בעת שהות בקרקוב. הוא אולץ לחתום על הודאה שאומרת שהמשקה גרם לו להזיות וכאבי בטן. זה סיפור אמיתי, מן הסתם, שמצאתי כאן, ושקצת עוזר לנו, אנו שנולדנו באמבט של קולה (ובכל זאת, גם אני זוכרת שאמא שלי קנתה לנו קולה אמיתית רק לחגים, בשאר הזמן נאלצנו להסתפק בחיקוי סירופ עם סודה), להבין משהו.
ובכל זאת, לגמרי במקביל, יש מי שמורדים במולך החדש. בתמונות האלה נתקלתי לא מזמן. זה מגניב, זה אחלה, אבל אני מקווה שזה לא אומר שהפכחון כבר בפתח. אני מקווה שהבוקרשטים עדיין בהיי משש עשרה שנים טובות של הלוצינציות (ואולי קצת כאבי בטן) . איי סימפלי לאב בוקרשט! אם לא היה ברור עד כאן.
פוסט ישן. מלפני כמעט שנתיים.
שלושה שבועות אחרי הביקור במוזיאון הרפואה בבריסל, ועדיין לא שככה הסערונת שהוא חולל לי, וזה סימן טוב.
הביקור כולו עמד בסימן מן הקל אל הכבד ואולי אפילו מן האכזבה אלי קורת הרוח, חוויה נדירה כשלעצמה.
היה זה יום קר וגשום וזו אינה קלישאה. באמת היה יום מגעיל לכל הדעות, אם כי בהמשך הסתבר כי גם לימים עכורים יש הצדקה. מוזיאון הרפואה מצטנף לו אי שם בסוף קו המטרו בקמפוס ארסמוס שלא מומלץ לאף סטודנט לעתיד ואולי לאף אדם בכלל לבקר בו ביום חורף קודר. שום מלנכוליה מתוקה הוא לא ימצא שם, רק תחושת ייאוש ההולמת בהחלט את מקומו בסוף המסילה. התגברנו על הדחף הראשוני לחזור על עקבותינו והלכנו בעקבות החיצים עד הבניין המיוחל. התערוכה שבאנו לראות נקראה "איש הפיל- הגיהנום של השונה", נושא הקרוב ללבנו. התערוכה מתחילה בקומה השלישית בשיחזור תקופתי גרוע במיוחד של לונדון בימי איש הפיל וג'ק המרטש, כולל הדפסות מהאינטרנט החושפות שלל פיקסלים מפלילים, גוש סחבות על מצע קש בתפקיד איש הפיל, בובת חלון ראווה סתורת שיער בתפקיד זונה מרוטשת ועוד כהנה וכהנה. אחרי האכזבה הראשונית, ואחרי עוד כמה מוצגים מעוררי תהיות קשות לגבי ערכם המוזיאלי מבינים שבעצם התערוכה היא עוד יותר ממה שציפינו, ושלמעשה מדובר בתערוכה על תערוכה, לא על תערוכה מסויימת אלא על אופני הצגה ותצוגה, על הערבוב המופלא בין הלימודי למציצני ומהקומה השלישית ועד למרתף הטחוב לא לגמרי מתחוור אם המוצגים מציגים יותר את הגינאולוגיה של עצמם או את התוכן שלהם. אחרי ההקדמה התיאטרלית, מגיע אולם שמתהדר בשאיפות קצת יותר מדעיות ושמוקדש לפתולוגיה של ג'וזף מריק, איש הפיל, כולל דגם של השלד המעוות שלו, שבדיקה של סריקות סי.טי וצילומי רנטגן שלו הובילה את החוקרים ב1966 לאבחנה חדשה לגבי המחלה הנדירה שלקה בה. אבל הממצאים הרפואיים, ההסברים המלומדים וצילומי הרנטגן מתערבבים עד מהרה בציטוטים והמחשות מתוך הסרט, כי באמת הנושא אינו איש הפיל ודומיו, אלא איך הם נתפסים על ידי ה"נורמלי" ואיזה יחס אנחנו מפתחים כלפיהם. הירידה בקומות נמצאת ביחס ישר לעליה בהתרגשות ובמפלס חדוות האימה העיסוק באיש הפיל מתרחב לעיסוק במוטציות אחרות, תוך הקפדה עיקשת ומוצדקת על הערבוב בין העניין המדעי לבין הסקרנות הפורנוגרפית. גולת הכותרת בעייני נמצאת בקומת הקרקע ובמרתף, שם מוצגים עשרות דיגמי שעווה מתחילת המאה העשרים, המתארים בדקדקנות עסיסית מגוון התערבויות רפואיות כמו ניתוח ראש, כריתות איברים ולידת עכוז, מחלות עור ספקטקולריות וגם מגוון מרשים של מחלות מין, למען יראו וייראו. בין כל הדגמים והגדמים מסמרי השיער הללו, שבעטיים מצאתי את עצמי נושאת תפילת הודיה חרישית על שלא נולדתי לפני מאה חמישים שנה, השתרבב לו גם דגם מאלף המסביר בעזרת חתך של בית החזה איך בולע חרבות בולע חרבות. אני מודה שלא חשבתי על זה אף פעם ושבולע החרבות תמיד נראה לי כדמות זניחה בעולם הפריק שואו. ובכן, טעיתי. מדובר בסלף-מייד פריק, שמגיע לו הרבה כבוד. נכון שזה רק עניין של אימון, ושלא ברור אם יש איזה כשרון מיוחד שדרוש לעניין, אבל עובדה שלא רבים בין הג'אגלרים של ימינו (אבל יש מי שכן), להוטים לבלוע חרבות. שלא לדבר על נחשים, שמסתבר שגם אותם אפשר לבלוע במורד הגרון (הם בעצמם עושים את הדרך, צריך רק להחזיק בהם חזק שלא יחליקו עד הסוף) ולהוציא בלשמותם. רק לזכור לנקות אותם היטב לפני הבליעה. טיפ זה ורבים אחרים מצאתי באתר הנפלא הזה המוקדש לאמנות בליעת החרבות.
לפני מספר שבועות, בבקר אפרורי טיפוסי, נסענו לנו לאלסט. בשביל לבקר באלסט צריך סיבה טובה, ביקור מקרי עלול להיות קשה -עד טראומטי.
למודי-נסיון, לא נסענו לשם בלי סיבה, אבל כן הגענו ארבעים דקות לפני הפגישה. קמנו מוקדם מידי, נסענו מהר מידי, הפקקים התרשלו בתפקידם… בכל מקרה, הלכנו לאיזה בר מקומי להערות לקרבנו אי אלו כוסות קפה שיטשטשו את ההמתנה. ברים בעיירות קטנות זה תמיד אותו דבר- מהרגע שהצגת את כף רגלך על המפתן אתה כבר מתחיל לפקפק אם עשית את הדבר הנכון. אבל נכנסו, שתינו את הכמה סיבובי קפה שלנו, ואז הרמתי את הראש וזה מה שראיתי מעל לשולחן.
לקח לי כמה שניות לקלוט ששלושת התמונות זהות. זה לא משהו שרואים מיד במבט ראשון. אולי בגלל הגיוון בצבע המסגרות (אחת כהה ושתיים בהירות). אולי בגלל הפיזור על הקיר (לא בשורה אחת נקייה מפניות, אלא במעין פירמידה קטנה שרומזת על היררכיה או לפחות על איזושהי מערכת יחסים). ואולי פשוט כי לא מצפים. המיצב הצנוע הזה נשאר תעלומה בעיני. האם מדובר באמן תמהוני שבחר להעביר את ימיו מוסווה כברמן משופם בפאב מאובק בפאתי אלסט, או בעוד אחת מאותן עסקאות אבסורד שאי אפשר לעמוד בהן של "שלושה במחיר של אחד"? פרשנויות אחרות יתקבלו בשמחה
