מועדון הלבבות השבורים

שלוש וחצי שנים לקח לי להחליט על ביקור במוזיאון לאמנות והיסטוריה ששוכן בלב פארק "היובל" (סנקנטנייר) שבבריסל. שלוש וחצי שנים הייתי מהנהנת לשלום לעבר המבנה רב ההוד, הפומפוזי משהו, במסלול הריצה האהוב עליי, ובעיקר, כל פעם מחדש מחסירה פעימה כשנגלה לי, מאחורי הסיבוב, אחד מקירותיו העצומים שהוא כולו זכוכית ומתכת, כמיטב מסורת המאה התשע עשרה. עד שאיכשהו, יום אחד, נכנסתי.
המוזאון עצום ורב וכל כך לא אחיד, שקשה לומר עליו משהו ממצה. מעין סוגה מבוייתת ומהוגנת של קיוריוסיטי קבינט, ובכל זאת, יש בו כמה שרידים לזמנים פרועים וגחמניים יותר. כמו למשל, מוזיאון הלב.
מדובר באוסף מקסים שליקט קרדיולוג בשם בויאדאן ושהיה פעם מוזיאון בזכות עצמו, השוכן באולם צדדי ואפלולי מעט והומה המוני לבבות מתכת ולהם בלורית-להבה, כמו רימוני-יד שנצרתם נשלפה. חלקם התברכו גם בכנפיים והם מעופפים, סמוקים, מאיימים להתפוצץ. ובאמת, כשנכנסתי לאולם הקטן שאורו עמום אך מנצנץ, נדמה היה שכל האובייקטים המופלאים האלה רוחשים ומלחששים ושאם רק אפנה את הגב, הם יפצחו במחול רגשות סוער.

הקדושה תרזה (1515-1582), שהייתה אולי אלופת האקסטזות הדתיות, או בטח מועמדת רצינית לכתר, מתארת חזיון שבו שרף דקר את ליבה בכידון שבקצהו להבה:

"I saw in his hand a long spear of gold, and at the iron's point there seemed to be a little fire. He appeared to me to be thrusting it at times into my heart, and to pierce my very entrails; when he drew it out, he seemed to draw them out also, and to leave me all on fire with a great love of God. The pain was so great, that it made me moan; and yet so surpassing was the sweetness of this excessive pain, that I could not wish to be rid of it… " (as quoted by wikipedia)

ובויאדיאן כותב בספרו "הלב- הסטוריה, סימובליזם, איקונוגרפיה ומחלות" שליבה של תרזה עדיין שמור במנזר שייסדה באלבה דה תורמז, ושקרדיולוג (לא ברור אם הוא עצמו או אחר) שבחן את הלב המשומר באלכוהול מאז 1582 נדהם לגלות קרע בשריר שעל דופן הלב והסיק שהכידון שפלח את ליבה של תרזה היה למעשה התקף אנגינה.

לפולחן הלב הקדוש (של ישו, לא של תרזה) יש כאן כמובן ייצוג נרחב של לבבות מיוסרים ביסורים שונים. שובים לב במיוחד אלה המתפארים בפצע פעור ומעוצב ולו שוליים מודגשים שמעצימים את המסתורין של החור השחור, המושך. לא פלא שהוא דחף את האצבע, תומא, אם רק היה אפשר לגעת, גם אני לא הייתי מתאפקת. יש לבבות בישי מזל באופן קיצוני והם נראים כמו דמות שפרצה מתוך סרט מצוייר: בקווי מתאר חדים, מנוקב, מדמם, עטור זר קוצים וקודקודו עולה באש. חוש מידה זה לא הצד החזק של הקתולים, כידוע. מקסימה ביותר גם גברתנו של שבעת החרבות, שמתעלה אל מעבר לקיטש (המקסים כשלעצמו) אולי בזכות ההבעה המשכנעת וגם תודות לעיצוב הפנקיסטי לעילא.

פולחן הלב הקדוש, כמו הרבה מהפולחנים הקתוליים, צמח מהעם, מלמטה, ורק אחרי שנים של מאבק קבל מעמד רשמי מהכנסיה. אחת מנושאות הדגל של פולחן הלב הקדוש הייתה מרגריט-מארי אלאקוק, שבאחד מחזיונותיה הרבים הופיע לפניה ישו, פתח מולה את ליבו וביקש ממנה לייסד יום-חג למענו. מרגריט-מארי גם גילתה שבכוחו של דימוי קונקרטי ומושך של לב לעשות מה שאלפי מילים ואבסטרקציות לא יצליחו. היא דחקה בתלמידיה לייצר לבבות – מצויירים, מגולפים, רקומים, ובכך כנראה הניחה, במאה ה17, את היסודות לדימוי הלב בהופעתו העממית ואולי גם לתעשיית התקשורת הגרפית כולה…

מזל שבויאדיאן לא המשיך ללקט לבבות גם אל תוך שנות התשעים שגילו מחדש את הלב ועשו בו כל שימוש אפשרי או לא, שלא לדבר על ימינו אנו. איך היה אוסף את כל המוני האמוטיקונים הלבביים הקורצים והמקפצצים או את אלפי מוצרי הולנטיין הרכים והשעירים, את הקעקועים, הצפורניים המשובצות, ססמאות האיי לב המייגעות, וכל האובייקטים המקסימים האלה… בשביל אוסף כזה גם הסנקנטנייר כולו לא היה מספיק.

לשמחתי, מוזיאון הלב הוא קטן אבל גדוש כל טוב. בויאדיאן מספר שהאוסף נולד בעקבות ביקור בתערוכה העולמית של 58 שנערכה בבריסל. שם רכש לו בביתן ההונגרי לב עשוי מלחם ג'ינג'ר מקושט בסוכר צבעוני ובמרכזו מראה, בהביטם בה, אוהבים היו נשבעים זה לזה אמונים. מלמבד לבבות בוערים מקדושה יש בו גם כאלה שבוערים מאהבה או מגעגועים. הכי מרגשים בעיני הם אלה שעשויים מלאכת יד, מצוירים, סרוגים, מרוקעים. כמו למשל אוסף הכריות, מעשה ידיהם של חיילים במלחמת העולם הראשונה, מלאכת יד עדינה, נשית, מה שקורין בעגת האמנות "עמלנית", שנעשתה במחט צבאית ובשילוב חומרים מכל הבא ליד, ונשלח כאות אהבה ונאמנות לאהובה שבבית. מסתבר שכמה פריטים כאלה מוצגים גם במוזיאונים צבאיים, זה כנראה היה השלב הבא והאקספרסיבי יותר של מורעלי השיפצור. מעט מאד חומר מצאתי על הז'אנר המופלא הזה, שמשלב אוייבקטים קטנטנים, בדים שונים, חוטים, טקסטים ותמונות. גיליתי שמדובר למעשה בכריות-סיכה (pin cushions), למרות שלפי הגודל הן מתאימות יותר לסט סכיני מטבח.

ולסיום, לא קשור, ואולי קצת כן. היבריד בין גברתנו של החרבות וכרית סיכות, בסרטון מ 1951.