התמונה הזאת היא הקלף המנצח שלי, התשובה שאני שולפת כששואלים אותי מה יש לי מבוקרשט. בדרך כלל זה פותר אותי מהסברים. צלמתי אותה בפיאצה רומאנה, כיכר ראשית בעיר, לפני שנה וחצי וככל הידוע לי, בעת כתיבת שורות אלה, בקבוק הקולה עדיין גוהר על הבניין והחום-חום הזה זורם ממנו ברב און. כשנתקלתי במראה לראשונה ליבי החסיר פעימה לנוכח ההתמסרות הטוטאלית הזאת. בוקרשט עדיין נרגשת מהחופש לבחור את האנס, מהזכות להחליט למי תמכור את נשמתה. וההתרגשות הזו מדבקת, היא מבצבצת בין בלוקים אפורים מזרי-אימה, קורנת מחולצותיהן של הנערות והנשים נטולות-החזיות (התגלות לגמרי מילולית של מושג החופש הרווחת מאד ברחובות הבירה) זועקת מהבאנרים המכסים חזיתות שלמות ולא לרגל שיפוצים ומכל בתי העסק והשירותים שמתהדרים בקידומת "יורו" משל הייתה תואר אצולה.
ב1956 אלוף סייף רומני נכלא על ידי השלטונות בעוון שתיית קוקה קולה, פשע שביצע בעת שהות בקרקוב. הוא אולץ לחתום על הודאה שאומרת שהמשקה גרם לו להזיות וכאבי בטן. זה סיפור אמיתי, מן הסתם, שמצאתי כאן, ושקצת עוזר לנו, אנו שנולדנו באמבט של קולה (ובכל זאת, גם אני זוכרת שאמא שלי קנתה לנו קולה אמיתית רק לחגים, בשאר הזמן נאלצנו להסתפק בחיקוי סירופ עם סודה), להבין משהו.
ובכל זאת, לגמרי במקביל, יש מי שמורדים במולך החדש. בתמונות האלה נתקלתי לא מזמן. זה מגניב, זה אחלה, אבל אני מקווה שזה לא אומר שהפכחון כבר בפתח. אני מקווה שהבוקרשטים עדיין בהיי משש עשרה שנים טובות של הלוצינציות (ואולי קצת כאבי בטן) . איי סימפלי לאב בוקרשט! אם לא היה ברור עד כאן.
