במסגרת הנסיונות הסיזיפיים שלי לעשות סדר בשלל המחשבים שמסתובבים לנו פה בין הרגליים נתקלתי במשהו שכתבתי לפני כמה שנים והתביישתי לפרסם. אז במסגרת סדנת איי-אם הפרטית שלי והסיזיפית לא פחות, שרוב הזמן אני שוכחת שאני משתתפת בה, הנה הוא יוצא לאור (אור קלוש, אבל בכל זאת), באיחור של ארבע שנים כמעט
אין לי דיעה. יש לי הרבה דיעות קטנות ומפוררות. אין לי גם שום דבר נגד השקפת עולם סדורה, אדרבה, הייתי רוצה אחת כזאת בעצמי, אבל יש לי הרבה נגד 'סטים' אידיאולוגים מוכנים מראש. נגד "הצעות הגשה" שלושה לילות +טיסה, חליפות פאנק, דירות לדוגמא. אפילו זה שאני לא מצליחה למצוא מקרופון למחשב שלא מגיע קומפלט עם צמד אזניות, מעצבן אותי.
גם אם זה ממש משתלם ואפילו הגיוני – אני שונאת עסקאות חבילה.
היום, בברן הפיטורסקית החגיגה גדולה. שוטרים ממלאים את הרחובות ומקימים חומות חיות בצמתים הראשיים. מגיני הפלסטיק שנראים כמו צלחות לווין קטנות מנצנצים בשמש, על הגב יש להם תרמוסי-ענק מנירוסטה מבהיקה (גז?) והם כולם מצוחצחים מסוליה ועד קסדה (וגם הטרנספורטרים והג'יפים והכבאיות) כאילו רק הבוקר יצאו מהאריזה.
למה זה נראה בדיוק כמו שציפיתי? גדודי אנרכיסטים-דה-לה-שמאטע, שמשתרכים בסהרוריות מאחורי משאית צבועה, מהנהנים בכוונה גדולה, אפיהם כמעט שנוגעים ברמקול גדול שבירכתיה, המפיץ לעולם את בשורת הטראנס המייגעת. ואחריה עוד קבוצה, מרוטה לא פחות, מאחורי משאית, צבעונית לא פחות, שעליה דווקא מוכרים כיבוד- בירה, יין, ומרק. המרק עולה 8 פרנק, שזה קצת יותר מבמסעדה ממוצעת. לא בדיוק הבנתי איך זה מסתדר, לעשות כסף ביד אחת ולנופף בשלט "הכסף הורג" ביד השניה?
*
בהולנד, מדינה שהיא לדעתי השלב הבא (והעגום) של הציבליזציה, המרד וההתנגדות הפכו מזמן למקור הכנסה. יש רשיונות למכירת סמים, זונות משלמות מס הכנסה ומערכת של חוקים לפלישה לבתים. אם תרצה לצעוק למשל, שאתה מחרבן על החוקים האלה, בוודאי גם לזה יש מקום ושעה. אולי, למשל, רק בכיכרות עגולות, בין עשר לאחת, וגם מגה-פון תקבל, אם רק תגיש שלושים יום מראש את הבקשה. ואם זה ככה, אז נראה את החכמולוג הקטנוני שרוצה לצעוק דווקא בין שתיים לארבע ודווקא על המדרכה.
בשביל לשבור התנגדות, כל מה שצריך זה לקבל אותה. לא לערב אמוציות, לא לכעוס, לא להפגע. זה רע לעסקים וגם לסדר הטוב. כל מה שצריך זה לתת מסגרת- להגדיר, לסמן, ואם אפשר גם לסרבל- אז אדרבא. אתה רוצה למחות? בבקשה, זכותך, בתיאום מראש ובתנאים כאלה וכאלה, על פי סעיפים ותקנות- הרשות נתונה, זאת אומרת, אם עוד בא לך, אחרי כל הטרחה.
באמנות יש מה שנקרא "הממסד", שם מאיים במופשטותו חסרת הפנים, ויש את האלטרנטיבה, או השוליים, שאבוי להם אם ה"ממסד" יאיר להם את פניו הפטרוניים-הסלחניים, כי בשביל התנגדות צריך שני צדדים. קצת טפשי לבעוט בדוד הנחמד שצובט לך בלחי ואפילו זורק לך מידי פעם סוכריה. בציריך ביקרתי ביריד האמנות השנתי. כמובן שהכסף נזל בין המרצפות והילומים נצנצו בסוליות הנעליים. באולם חשוך ומחוספס יחסית, התקיים גם יריד של האוף-ספייס'ס, מושג שהתקשתי להבין, אך הוסבר לי שמדובר בחללי אמנות אלטרנטיביים – אלטרנטיביות המתבטאת במיקום שלהם בעיר (מנותקים יחסית ממוקדי אמנות אחרים), בסוג החלל- כלומר, חללים שלא הפכו את עצמם לקוביה לבנה אלא שימרו את האופי המקורי של המקום, ובסוג העבודות שהם מראים- כלומר, לא מונחים משיקולי שוק ורווח. כל זה נשמע לי טוב ויפה, עד להמשך ההסבר שהצדיק את קיומם בכך שהם למעשה מין קרש קפיצה לאמנים צעירים, שבעזרת אותם חללים יכולים לפרוץ לתודעה של עולם הגלריות האמיתי והנחשק. כלומר, מדובר בפשרה, בשלב ביניים בין האנונימיות וההצלחה. לא ראיינתי את בעלי האוף-ספייסים וההסבר הנ"ל לא בהכרח מייצג את האידאולוגיה האישית שלהם. זה היה הסבר מפי מי שמעורית היטב בעולם האמנות המקומי, וללא ספק יש משקל גם לאיך האוף ספייס נתפס בעיניי הקהל.
מחוץ לחלל התצוגה הענקי, בקור שוייצי ממוצע, עמדו מספר בוגרים טריים של בית הספר לאמנות ופתחו את האוף-אוף-ספייס הבלתי חוקי שלהם- הם פרסו על הרצפה כל מיני פיצ'פקעס, מבבושקות ומטפחות רוסיות ועד סנדביצ'ים אכולים למחצה ומכרו אותם, במחירים מופקעים ובלי שום קושי, לעשירי העיר, שנהנו בקלות מהבדיחה הלא מזיקה.
אפילוג
לפני חודש נכנסתי לבית מרקחת בדיזינגוף. עמדתי בתור הקצרצר לקופה, תוך שמירת מרחק מוגזם של כמעט 80 סנטימטר מהעומד שלפני. מאחורי עמדה אישה, שקצת נשפה בעורפי, אבל לא נתתי על כך את הדעת. הייתי שקועה בשיחה עירנית עם בן זוגי לחוויה, כשלפתע נזפה בנו האישה שמאחור: "אתם מדברים לכם ומישהו נכנס לפניכם בתור". ברוח טובה שאלתי אותה אם היא חושבת שאנחנו אחראים להתנהגות המחוצפת של האיש הנדחף (למען הסר ספק- אין סיכוי שאפשר היה לחשוב שאנחנו לא עומדים בתור) והיא ענתה- כן! כי אתם מדברים ולא שמים לב מה קורה! אמרתי לה, שמצידי, אם מישהו כל כך גס רוח כדי להדחף, אני לא אריב איתו על זה, ואם היא חושבת שזה בסדר- גם היא מוזמנת לעקוף. בלי להתבלבל, הגברת אכן נעמדה לפנינו בתור, באותו רווח של 40 ס"מ שנשאר בינינו לבין הנדחף הקודם.
לרגע תהיתי למה היא מצאה לנכון לנבוח דווקא עלינו ולא על האיש שזלזל בנו וגם בה. אבל אין מה לתהות, הרי זה ברור. מה שהיה בלתי נסבל עבורה הוא לא העוול עצמו, אלא ההפרה הבוטה של חוקי המשחק השולטים. הסירוב שלנו לשתף פעולה עם דינמיקת הג'ונגל של העמידה בתור, היה כמו קריאת תיגר על ההתנהגות שלה עצמה וזה כנראה, באמת פשע המצריך גינוי.
כמה קל להיות מורד בישראל. בארץ האין-ברירה. רק להתנהג כמו בן אדם, גם כן סוג של מחאה.
